מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(קלו) כדי להשיב על כך יש להבין, כי דרכו של העולם הזה שונה ממנהגו של הבורא. שכן, בעולם הזה העלייה נעשית באופן הדרגתי, מן הלא טוב והמקולקל אל הטוב והתקין. מן הטמא אל הטהור, מהשפלות אל הרום. ובאופן כללי, מן הלא מושלם אל המושלם. זאת מהסיבה, שתחילתו של העולם הזה הינה בשפל המדרגה ובמצב של חסר. מטרתם של הצדיקים הינה להביא את התיקון ולגרום לכך שיהא שינוי ומעבר מהלא מושלם אל המושלם. לעומת זאת, דרכו של הקדוש ברוך הוא הינה הפוכה. מן השלם והמושלם אל הלא מושלם. שכן, אין עולמנו מסוגל לעמוד בפני הטוהרה והקדושה העצומים שנובעים מאור האינסוף ועל כן, ברצונו של הבורא לברוא את העולמות, הוא מצמצם משלמותו ומקדושתו צמצומים רבים מאד עד שאורו קטן מאד ומתאים עצמו ליכולת הספיגה של העולם החומרי. היוצא מכך הוא שלפנינו מתגלית אי השלמות שאופיינית לעולם הזה, וממנה יש לטפס ולהתקדם אל השלמות על מנת להגיע למדרגות העליונות של "גילוי הפנים".
(קלז) מדברים אלו נובע, כי התורה הקדושה "שלגובה מעלתה אין קץ", אשר ניתנה לעם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא, אינה מתגלית לנו במלוא קדושתה ותפארתה כפי שיצאה ביסודה מידי הבורא, אלא כפי שהיא ניתנת לגילוי במסגרת המצומצמת מאד של מדרגה רוחנית בלתי מושלמת שמתאימה לעולם הזה. על המושלמות של התורה, כפי שהיא במהותה, כתוב בספר הזוהר (ויקרא, עג): "שאורייתא וקוב"ה חד הוא" שפירושו, כי התורה הקדושה, כמו הבורא, הינם באחדות מלאה ומסמלים אך ורק את הטוב השלם והמושלם. אמירה זו יוצרת קושי: אם התורה היא כליל השלמות, כיצד ניתן לומר, כי עבור אלו שעוסקים בה "שלא לשמה" התורה נהפכת עליהם להיות "סם מוות"? התשובה לכך היא, שדרכה של התורה מרגע התגלותה מאצל הבורא ועד לנתינתה לעם ישראל הינה כזו שיורדת מן השלמות שבעולמות עליונים שבם היא "נאצלה ויצאה בתכלית השלמות" (לפי שמשמעות המילה "נאצלה" הינה "נמצאת אצלו", אצל הקב"ה, וגם במשמעות של "הבורא מאציל על התורה את קדושתו") ועל כן, בספר הזוהר (הקדמת תיקוני הזוהר, דף י') היא נקראת גם בשם "תורה של אצילות" לפי הכתוב "דאיהו וחיוהי ורגמוהי חד בהון" שפירושו: שהוא (עצמותו) והחיות (האורות שבספירות) והכלים (של הספירות) אחד הם. קרי, שכל מה שיוצא מהבורא אינו נפרד ממנו אלא שייך לשלמותו באחדות מלאה, גם אם לצורך הבנתנו המוגבלת אנו חייבים לראות אותם כנפרדים על מנת להבחין ביניהם. הוא הדין בתורה, שאין במהותה הבחנה שבינה לבין הבורא. אלא שבעת שהיא יורדת אל העולם הזה וניתנת לעם ישראל היא מתגלית לפניו בצורות שונות של הכתוב בה עקב הצורך להסתיר את מהותה ולהתאימה לרמה הרוחנית של העוסקים בה. במילים אחרות, התורה מופיעה בעולם הזה בדרך של הסתר, כפי שלבוש מסתיר את הגוף שמתחתיו. לפי הכתוב: "בהתלבשותה בלבושים הגסים שבעולם החומרי". הבחנות אלו שבתורה מתגלות לנו, למשל, גם בהשפעותיה השונות לטוב ולרע על מי שעוסקים בה: עבור אלו שלומדים אותה "לשמה" היא נעשיית "טעם החיים" ולאלו שעוסקים בה "שלא לשמה" היא נהפכת ל-"סם מוות".
(קלח) קיים הבדל עצום מאד בין צורתה הרוחנית של התורה בעולם "האצילות" העליון שבו היא מכונה בשם "תורה דאצילות" לבין צורתה שמתגלית בעולם הזה, עם כל מלבושיה שמסתירים אותה, בדומה לסוג לבוש עלוב ומכוער שעוטה אדם קבצן על עצמו. אולם, למרות הבדל זה, במהותה הרוחנית שופעת התורה אור קדושה שהינו זהה וללא שום הבחנה, מבחינת המקום או העולמות, והיא מצויה לעד באחדות מלאה עם הקדוש ברוך הוא, לפי הכתוב: "אני ה', לא שיניתי..." (מלאכי, ג' ו'). המלבושים הגסים שעוטים את התורה, בצורתה הנסתרת שבעולם הזה, לא רק שאינם מפחיתים מכבודה ומיופייה, לעומת צורתה הגלויה בעולם דאצילות, אלא שאלו מוסיפים לה נופך מיוחד של אצילות וזכות, כשם שנאמר מקודם, שהפתילה מוסיפה יחוד משלה לאור שיוצא ממנה. ככל שהפתילה עלובה יותר וחסרת הוד, כך האור שנובע ממנה הינו גדול יותר ומרשים בהארתו. הסיבה לניגודיות הזו נעוצה בעיקרון "ההסתר שהוא סיבת הגילוי". ככל שההסתר גדול יותר, כך הסרתו משמעותית יותר והופעת הצורה הנגלית מרשימה ומותירה רושם רב יותר על הצופה. במילים אחרות, כגודל ההסתר כך גודל החיסרון שבשלמות, ועל כן התיקון משמעותי יותר והתוצאה מותירה את חותמה, בעוצמה רבה, על הצופה.
